עד כמה אנחנו חופשיים כמשתמשים

אומרים שהמדינות האמיתיות בעתיד הלא רחוק הן בכלל חברות הענק כמו גוגל, פייסבוק, אמזון ושות’. המהלכים שלהן והתחרות הפנימית היא זו שמכתיבה לעולם המערבי את הכיוון אליו הוא הולך.
הניסיונות להשאר אנונימיים ולשמור על הפרטיות ברשת הם עוד רגע נחלתם של אספנים.
העניין הוא שגם אם הצלחתם להשאר יחסית אנונימיים והסתתרתם בעליית הגג מהרשתות החברתיות, מגוגל למשל, אין מנוס.

סה”כ מדובר בחברות מסחריות שתפקידן הוא לסיים את שנת המס עם רווח גדול מהשנה שקדמה לה. ככה שלכאורה המידע שהן אוספות עלינו מתורגם בסופו של דבר לאיזה פרסומות כדאי לשים לנו כדי שנלחץ עליהן. קונספירציית ה”הם אוספים עלינו מידע” לא מעניינת ולא חשובה. כי אין פה בעצם “הם”.

ה”הם” דווקא כן קיים בכל הנוגע לממשלות שעוקבות ומנטרות אופן שימוש של האזרחים שלהן. זה לא בגדר קונספירציה, אלא עובדה קיימת בשטח. אפשר להגיד שזה התחיל לתפוס תאוצה אחרי פיגועי התאומים, שמאז הממשלות מנסות לאתר את הפיגוע הגדול הבא דרך מודיעין מאזרחים הקטנים. אמנם הפרטיות שלהם נפגעת במידה מסויימת, אבל זה לא נעשה מעויינות אפלה, אלא להיפך. הרצון של הגופים הממשלתים הוא קודם כל להגן על אזרחיהם מפני תקיפות של משוגעים תורנים.

לכאורה אנחנו מרגישים חופשיים בעולם הוירטואלי שלנו. אנחנו צורכים מידע בכמויות והוא נגיש יותר מבכל עידן אחר בהיסטוריה. מה שהשתנה בחוקי המשחק הוא שהפעם תשומת הלב שלנו היא המשאב המוגבל שכולם נלחמים עליו. את המידע היום יחסית קל להפיק, השאלה איך אפשר לתעל אותם לכיוון המשתמשים הרלוונטים.

אנחנו צריכים עוזרים קטנים שיעזרו לנו לברור את מה שיעניין ויהיה רלוונטי. כמו שלמלך יש יועצים חכמים, ככה גם לנו. הרבה פעמים יועצי המלך היו חזקים ובעלי השפעה רבה ממנו [ראו ערך משחקי הכס].
מה שבעצם נוצר הוא שאנחנו צורכים מידע שהוא מותאם אישית אלינו בלי שנשים לב. רוב הזמן לא נהיה מודעים לפיקוח ולניטור של מה שמסונן אלינו.

ואריז הסריס. שרד בזכות מניפולציות

ואריז הסריס. שרד בזכות מניפולציות

למשל, אם אחפש בגוגל ‘ברלין’, אז יכול להיות שהוא יציע לי מקומות היפסטרים ומגניבים בעיר, אבל גם יכול להיות שההיסטוריה של העיר במלחה”ע ה2 תופיע דווקא קודם. בסופו של דבר, כל המידע שיש ברשות גוגל יופיע, אבל אומרים שאפשר להחביא גופה בעמודים הפנימיים של תוצאות החיפוש, כי אף אחד לא מסתכל שם.

אותו הדבר ב’אמזון’. היא תציע לי ספרים מסויימים בהתאם למידע שאספה עליי ולא באופן רנדומלי. הכל כדי שאשלוף את הארנק.

כנ”ל לגבי פייסבוק, שמנטר את המידע לפי מה שמעניין אותי. הפיד שלי מותאם למה שאני אוהבת כי פייסבוק למדה מה מעניין אותי. אם אני חברה בעמודים של צמחוניים, אז אני לא אראה פוסטים של ‘אדום אדום’ בפיד שלי. אם אני ימנית בדעות הפוליטיות שלי, לא ארצה לראות כתבות של ‘הארץ’ שיתרוצצו לי במסך. הסיבה פשוטה – אם התוכן שפייסבוק תציף לי לא יעניין או ירגיז אותי, אני לא אחזור להשתמש במרחב הוירטואלי שהיא מציעה.

אפשר להגיד את אותו הדבר על העיתונות הכתובה, כי מאחורי כל עיתון יש אג’נדה, אבל זה לא יהיה מדוייק. גם ב’הארץ’ יש כתבות שיעניינו ימנים וב’ישראל היום’ אפשר למצוא תוכן שיעניין שמאלנים.

"הארץ". פייסבוק יודעת לבד שאני לא רוצה לראות אותם בפיד שלי

“הארץ”. פייסבוק יודעת לבד שאני לא רוצה לראות אותם בפיד שלי

ה’יועצים’ מטעם חברות הענק בעצם יוצרים סביב כל אחד מאיתנו בועה. היא עוטפת אותנו במה שאנחנו אוהבים לראות ולקרוא. באופן אישי, את עיקר מבזקי החדשות אני מקבלת מעמודי פייסבוק של ערוצי תקשורת ולא מהאפליקצייה הישירה שלהם.

כנראה שלמשתמש אין באמת בחירה חופשית למרות שנדמה לו שכן. הוא מקבל את מה שהוא רוצה לראות. אמנם זה יכול להיות דווקא מעולה מבחינתו, אבל זה יקשה עליו לגבש דיעה שקולה לגבי נושאים שונים. חברות הענק שולטות על המידע שהוא יקבל מבלי שהוא מרגיש את זה.

 

4 תגובות “עד כמה אנחנו חופשיים כמשתמשים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שינוי גודל גופנים
ניגודיות